פואמה פדגוגית
גדעון לוי,
הארץ, 10.07.08
זאת היתה כנראה אסיפת ההורים האחרונה שלי: מסיבת הסיום של תיכון "אנקורי" בתל אביב. אחרי שנים ארוכות ומייגעות של אסיפות הורים, זימונים למורים, ביום ובלילה, הערות, נזיפות, איומים, טלפונים, מה לא - רגע אחד של נחת. אורי סיים את לימודיו ואת כל בחינות הבגרות. מי היה מאמין. ילד המסיבות, המוסיקה, המחשבים ואהבות הנעורים עשה את זה. הילד שנמחץ במערכת החינוך העירונית, בתיכון הכי יוקרתי בעיר, מצא לבסוף את מקומו דווקא בבית הספר הפרטי, הלא יוקרתי, הלא נחשב. בבניין דחוס ומט לנפול בלב העיר, חורבה בלי מדשאות והיכלות ספורט, בלי חוגי העשרה וחדרי מחשבים, בלי מורים חמורי סבר, עם חדר המנהלת זעיר כקיטון - שם מתרחשת לה פואמה פדגוגית. מסיבת הסיום סיפרה את כל הסיפור: לא לימוזינות וחליפות פראק, כמקובל בימינו, לא נאומים חוצבי להבות על ערכים ואתגרים, ללא פאתוס ואתוס, רק מחזמר סטירי צנוע שהעלו הבוגרים הצעירים על חיי בית הספר שלהם, ושמחה גדולה באולם התיאטרון שנשכר לאותו ערב. אורי סיים את לימודי התיכון שלו ושיר בלבו. כך הוא גם היה קם בכל בוקר לבית הספר, חיוך על שפתותיו, לא מאחר לאף שיעור, מתמיד בהצלחותיו, אחרי שנות ייסורים במערכת שלא יודעת להתמודד עם המתקשים ללמוד. הוא סיים את לימודיו עם פחות ידע, שנשכח בלאו הכי כהרף עין - מי מאתנו זוכר עדיין איך מוציאים שורש ומי-אמר-למי בשמואל א', ט', כ"א - אבל עם כבוד עצמי. בית הספר הפרטי נתן לו את מה שמערכת החינוך ה"רגילה" שללה ממנו באופן נפשע כמעט: דימוי עצמי חיובי, גאווה, הכרת ערך עצמית וביטחון. בל יהא הדבר קל בעינינו. בית ספר עם חבורת מורים אכפתית להפליא, צעירים ברובם, מתוגמלים כהלכה, המלמדים כיתות קטנות כשהם חדורי נחישות להותיר את ה"לקוח" מרוצה. והלקוח הוא הנער, שחווה כאן טעמה של הצלחה בלימודיו. כן, נכון, המאמץ מכוון בעיקר אל בחינות הבגרות, אבל כלום אין זה כך במערכת היומרנית יותר? כן, נכון, עשו שם הכל כדי להבטיח הצלחה בבחינות, אך מה פסול בכך? האם חוויית ההצלחה אינה חשובה לחיים? יש לכך מחיר, כמובן, ולא רק כספי. היססנו מאוד לפני שהעברנו אותו לשם. חששנו מדימוי בית הספר, מהרכב תלמידיו (חשש שהתבדה), לא אהבנו את ההפרטה ושילמנו לא מעט כסף בעבור לימודיו. לא כל אחד יכול, לא כל אחד רוצה. אבל התגמול היה מלא. עם יותר מלגות לנזקקים, זו גם יכולה להפוך למערכת צודקת. אורי שלנו יוצא לחיים עם טעם של הצלחה. אילו נשאר בבית הספר ה"יוקרתי" שבו למד, מצוין למצוינים בלבד, זו לא היתה מנת חלקו. האם זה חשוב פחות מכל היוקרה המעושה?
גדעון לוי,
הארץ, 10.07.08
זאת היתה כנראה אסיפת ההורים האחרונה שלי: מסיבת הסיום של תיכון "אנקורי" בתל אביב. אחרי שנים ארוכות ומייגעות של אסיפות הורים, זימונים למורים, ביום ובלילה, הערות, נזיפות, איומים, טלפונים, מה לא - רגע אחד של נחת. אורי סיים את לימודיו ואת כל בחינות הבגרות. מי היה מאמין. ילד המסיבות, המוסיקה, המחשבים ואהבות הנעורים עשה את זה. הילד שנמחץ במערכת החינוך העירונית, בתיכון הכי יוקרתי בעיר, מצא לבסוף את מקומו דווקא בבית הספר הפרטי, הלא יוקרתי, הלא נחשב. בבניין דחוס ומט לנפול בלב העיר, חורבה בלי מדשאות והיכלות ספורט, בלי חוגי העשרה וחדרי מחשבים, בלי מורים חמורי סבר, עם חדר המנהלת זעיר כקיטון - שם מתרחשת לה פואמה פדגוגית. מסיבת הסיום סיפרה את כל הסיפור: לא לימוזינות וחליפות פראק, כמקובל בימינו, לא נאומים חוצבי להבות על ערכים ואתגרים, ללא פאתוס ואתוס, רק מחזמר סטירי צנוע שהעלו הבוגרים הצעירים על חיי בית הספר שלהם, ושמחה גדולה באולם התיאטרון שנשכר לאותו ערב. אורי סיים את לימודי התיכון שלו ושיר בלבו. כך הוא גם היה קם בכל בוקר לבית הספר, חיוך על שפתותיו, לא מאחר לאף שיעור, מתמיד בהצלחותיו, אחרי שנות ייסורים במערכת שלא יודעת להתמודד עם המתקשים ללמוד. הוא סיים את לימודיו עם פחות ידע, שנשכח בלאו הכי כהרף עין - מי מאתנו זוכר עדיין איך מוציאים שורש ומי-אמר-למי בשמואל א', ט', כ"א - אבל עם כבוד עצמי. בית הספר הפרטי נתן לו את מה שמערכת החינוך ה"רגילה" שללה ממנו באופן נפשע כמעט: דימוי עצמי חיובי, גאווה, הכרת ערך עצמית וביטחון. בל יהא הדבר קל בעינינו. בית ספר עם חבורת מורים אכפתית להפליא, צעירים ברובם, מתוגמלים כהלכה, המלמדים כיתות קטנות כשהם חדורי נחישות להותיר את ה"לקוח" מרוצה. והלקוח הוא הנער, שחווה כאן טעמה של הצלחה בלימודיו. כן, נכון, המאמץ מכוון בעיקר אל בחינות הבגרות, אבל כלום אין זה כך במערכת היומרנית יותר? כן, נכון, עשו שם הכל כדי להבטיח הצלחה בבחינות, אך מה פסול בכך? האם חוויית ההצלחה אינה חשובה לחיים? יש לכך מחיר, כמובן, ולא רק כספי. היססנו מאוד לפני שהעברנו אותו לשם. חששנו מדימוי בית הספר, מהרכב תלמידיו (חשש שהתבדה), לא אהבנו את ההפרטה ושילמנו לא מעט כסף בעבור לימודיו. לא כל אחד יכול, לא כל אחד רוצה. אבל התגמול היה מלא. עם יותר מלגות לנזקקים, זו גם יכולה להפוך למערכת צודקת. אורי שלנו יוצא לחיים עם טעם של הצלחה. אילו נשאר בבית הספר ה"יוקרתי" שבו למד, מצוין למצוינים בלבד, זו לא היתה מנת חלקו. האם זה חשוב פחות מכל היוקרה המעושה?
